אחד העקרונות שאנו מנסים להקפיד עליהם בתהליך של יצירת קטגוריה חדשה מבפנים, הוא שהקטגוריה תעוצב מתוך שילוביות בין מעגל רחב ככל שניתן של תפיסות, הבנות והתנסויות אותנטיות של תושבי האזור, וגורמים רלוונטיים נוספים.
אולם, המחוייבות לכך יוצרת קושי מעשי – כיצד לנהל שיח אפקטיבי ויצירתי בהשתתפות כמות כה גדולה של אנשים דעתנים, בעלי דעות מגוונות ותשוקה פנימית בוערת להביע את רעיונותיהם ולפתחם?
הפעלת מתודולוגיה המבחינה בין שיח במעגל ראשון המתקיים במפגשים פנים אל פנים ושיח במעגל שני, המתקיים באופן מקוון ומאפשר לכל מי שרוצה בכך להשתתף ולהתייחס רק למה שמעניין אותו או אותה במקום ובזמן המתאים ביותר, עוזרת לנו בכך. יותר מכך, העשרת הדיונים של המעגל הראשון ברעינות ומחשבות, שעולים במעגל השני, מאפשרת ליצור מימד חדש של שילוביות קהילתית, שיתבטא, כך אנו מקווים, גם באיכות התוצר וגם באפקטיביות התהליך.
כמעט בכל מפגש ראשון, ולפעמים גם בהמשך התהליך, מעלה אחד המשתתפים את השאלה האמיתית: "מי בכלל נתן לנו, קומץ המשתתפים בדיוני המעגל הראשון, את המנדט לעשות משהו ולייצג מישהו?"
התשובה הראשונית, שניתנת בדרך כלל על ידי אחד המשתתפים האחרים, היא ש"אנו אנשים שרוצים לחולל שינוי וזה לכשעצמו סוג מסויים של מנדט". כ'גל שני' של מחשבות על השאלה הסבוכה של הייצוגיות בתהליך, אפשר להוסיף מספר מושגים מגרים נוספים, הנובעים מתפיסתינו את היחסים בין הפרט והקהילה במסגרת הגישה השילובית, שאנו מנסים לחולל ולפתח בתהליך.
הגישה גורסת ששילוביות היא בראש ובראשונה מפגש בין חושבים שונים ליצירת מענה חדש להתמודדות עם בעיה או אתגר משותף. התפיסה השילובית, שהיא תוצר התהליך, נוצרת מתוך ביטוי ההבנה וההתנסות הייחודית של כל משתתף. משנוצרה, היא נועדה להכווין את המשך מחשבתו ופעילותו. כל זאת, תוך הקפדה על עקרון בסיסי – אסור שהתפיסה השילובית 'תשתלט' בשום פנים ואופן ותמחק את ייחודיותם של הפרטים שהשתתפו ביצירתה.
יתר על כן השמירה על הייחודיות, היא תנאי להמשך קיומו של התהליך השילובי, שבו תיבחן התפיסה אל מול מה שיילמד בשלבי יישומה. הדבר תופס הן לגבי היחס בין הפרט והקהילה והן לגבי היחסים המתמשכים בין הקהילות המרכיבות את האזור.
לרעיונות אלו יש השלכות רבות על אופן ניהול התהליך שלנו ואולי אף נרחיב על חלקם בפוסטים בהמשך הדרך. אולם ביחס לשאלת הייצוגיות המסר הוא פשוט וחד - המשתתפים בתהליך, כחלק מהמעגל הראשון או השני, הגם שהם פעילים או אף נושאי משרה בגופים, ארגונים וקהילות באזור, מייצגים אך ורק את עצמם, את תפיסתם ואת הבנתם האישית. הם מתבקשים לדבר לא 'כנציגים של..' אלא כקבוצת חשיבה המפגישה דיסציפלינות שונות ותפיסות שונות לשם פיתוח ידע חדש. על כן, בשלב העיצוב אין לנו צורך במנגנון של הסכמיות, שבו על כל משתתף לחשוב כיצד יביא את 'שולחו' להסכים ולקבל את כל מה שנאמר בקבוצה.
ומה הלאה? מה יקרה כשנגיע למערכה השניה של קבלת החלטות? אם נצליח להרחיב בהדרגה, אך במהירות ובהתמדה, את מעגל המשתתפים בעיצוב התפיסה במערכה הראשונה (באמצעות השיח המקוון של המעגל השני, ואולי אף ברתימת התשתית של 'מיזם הבינוי הקהילתי' לעניין למשל) תגדל הסבירות לכך, שהתוצר שנשים על השולחן ייתפס כטבעי וכמייצג את השילוביות האמיתית באזור ותקטן הסבירות לכך שנשמע בהמשך אמירות כמו " מאיפה הדבר הזה הגיע?"
אנחנו חושבים שיש בכך תחושת שחרור גדולה, ועימה גם אחריות גדולה.
מה דעתכם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה